תחושות פנימיות וגדילה

תרשו לי לספר לכם משהו שקשור לגאווה עצמית. יש לי מעין "מתנה", מעין יכולת מובנית כזו בתוכי, לשבת עם מישהו ותוך שניות ספורות להבין מה הבעיה המרכזית שיש לו, ואיך ניתן לעזור לו, לכוון אותו. כל מי שמכיר אותי, יודע שאני נון קונפרמיסטי ולכן החלטתי בכל מיני סיטואציות לבחון את היכולת הזו. אחת הפעמים הראשונות שהחלטתי לנסות את היכולת היתה בטרמפ עם מנהלת מחלקה בחברת אינטגרציה גדולה וידועה. זה התחיל בשיחת נימוסין קלילה ונגמר בזה שכשירדתי מהאוטו, היא החליטה לשלוח קורות חיים לכיוון משרה יותר בכירה בחברה אחרת. התחושה הפנימית מהשניה הראשונה שראיתי אותה – שהיא בתפקיד הזה יותר מדי זמן והיא מתעכבת באותו-מקום עבודה במקום לטפס בסולם המשרות, והיא יכולה ומסוגלת להרבה יותר, וזה מה ש"נתתי לה בראש". כיום, אגב, היא משנה למנכ"ל בחברה ידועה.

במקרה אחר הגעתי לראיון לביצוע פרויקט מסוים קטן. התחושה הפנימית שלי אמרה: הבחור מוכשר, אבל פוחד פחד מוות להתקדם. בסוף הראיון החלטתי להציע לבחור ש"נשחק משחק". שיעביר לי בבקשה פה ועכשיו מחשבון הבנק הפרטי שלו 600 שקל תמורת משהו אישי שאני רוצה לאמר לו. אם הדברים שאומר לו לא יהיו נכונים, אני מחזיר לו בהעברה 700 שקל. הוא היה קצת המום, אבל החליט "לזרום". הוא ביצע את ההעברה אבל עדיין שתק וטען שאיתו אישית הכל בסדר. אז אמרתי לו את המשפט שלא אוהבים לשמוע "אתה לא מכיר אותי והעברת לי 600 שקל בשביל 'הכל בסדר'. איך זה נשמע לך?", ואז אמרתי לו את התחושות שלי שהתבררו כנכונות מאוד. עוד שעה של שיחה והחלטנו בסוף שהוא ילך הביתה לחשוב על הדברים ואם הוא עדיין לא רוצה להקשיב לאותן תחושות ותובנות שמסרתי לו – שיודיע לי, ואחזיר לו את כספו. הבה נאמר שלא היה צורך בכך.

במשך החודשים האחרונים היו לי עוד כמה מקרים כאלו, ובכולם אותן תחושות פנימיות עזרו.

חוץ מאצל מישהו אחד.

אצלי. כמאמר הפתגם "הסנדלר הולך יחף".

אני יכול לגלות כיום שבמהלך השנים האחרונות ההכנסות מהעסק שלי לא היו ממש מרשימות. גרוע מכך, היו פשוט חודשים שהייתי נכנס לאתרי מע"מ ומס הכנסה על מנת להכניס נתוני מקדמות, ובמקרים מסויימים המקדמות היו פשוט אפס.

אם יש משהו שרודף אחרי פרילאנסר כשהוא במצב הכנסות נמוך – זה המשפטים שאחרים זורקים מבלי לשים לב, דוגמאות כמו:

  • רוב הפרילאנסרים נופלים
  • אתה תפשוט את הרגל
  • אין לך קשרים ענפים לקבל עבודות גדולות
  • אתה טוב מבחינה מקצועית, אבל לא ממש מבחינה עסקית
  • אתה חייב לקחת כל עבודה, גם אם הסכום מגוחך.
  • תוריד את הסכומים שאתה גובה, אחרת לא תקבל עבודות.
  • אתה באמת רוצה להסתבך עם רשויות המס כשלא יהיה לך כסף?
  • מה תעשה בחודשי החגים שאין עבודות ולא הרווחת מספיק בחודשים קודמים?
  • למה לך להכניס ראש בריא למיטה חולה?
  • ועוד ועוד ועוד. כמו שדים קטנים עם פטישונים שמכים בך ללא הרף.

הדבר הכי מתסכל שברוב המקרים לא רק שאנשים טועים, אלא שלא ניתן לעשות זאת. מה תעזור הורדת מחירים כשאין פניות אליך? (היו גם זמנים כאלו).

לא היו לי תשובות, ואני אדם ששונא להיות ללא תשובות ופתרונות.

ויום אחד ראיתי את הפרסומת הבאה. פרסומת תמימה של Fedex. הנה היא. זה קצר, 30 שניות:

גם אני רוצה One Million Orders! וה-"We Don't Bake" זו בדיוק התחושה ש"אני לא יכול לתת להם, זה מפחיד, אולי הם לא ירצו? אולי אני לא מתאים"?

עוד משהו ביוטיוב שראיתי זה בחור מאפר אחד בשם Jeffree Star שממצב של עוני מוחלט הגיע למצב שיש לו חברה לאיפור שמוכרת בכל רשת גדולה בארה"ב, והבחור גם הוציא כמה קליפים שמראים את העושר שלו: רולס רויס, למבורגיני, ובית גדול (עם מספר מכונות Arcade, גם אני רוצה!) ו-ורוד. בנוסף יש לבחור אוסף מרשים של מוצרי אופנה נדירים ויקרים בטירוף, כולל כספת תואמת, שומרי ראש ושאר בלינג בלינג נוספים.

זה התחיל לכאוב לי. למה? מדוע כשרציתי בעבר לרכוש ציוד ורציתי להגדיל את מסגרת האשראי – הבחורה בבנק עיקמה פרצוף, אבל אחד כמו ג'פרי עם ג'ורה ענקית יכול לרכוש לו תיק ב-10,000$ בלי להניד עפעף?

ואז נזכרתי – יש לי תחושות פנימיות מאוד מפותחות שיכולות לעזור לאחרים. אולי אנסה להשתמש בתחושות הפנימיות שלי לתועלתי לשם שינוי?

לא אלאה אתכם ביותר מדי פרטים ואסכם את התחושות כך: שידור החוצה.

אסביר: המוח שלנו מסנן המון דברים החוצה כלא רלוונטיים. בואו ניקח דוגמא מהחיים: נסו להיזכר בבחורה האחרונה שראיתם ברחוב (שאינה בת זוגתכם), ותנסו לזכור את צבע התיק שלה. סביר להניח שלא תזכרו. לעומת זאת, אם היתה עוברת ברחוב בחורה בגובה 180 עם שמלה אדומה קצרה ושיער ארוך, הייתם בהחלט זוכרים אותה. אותו דבר כשאנחנו "משדרים החוצה" רגשות. כשאנחנו מדוכאים ויוצאים כך לרחוב וחברים/עמיתים רואים אותנו, אנחנו "משדרים" את זה גם מבלי לשים לב וחברים "יקלטו" את זה ויתייחסו בהתאם (התעלמות או אם יש להם אכפתיות, ישאלו אתכם מדוע אתם מדוכאים).

מה יהיה אם נשתמש בכלי הזה, ה"שידור החוצה"?

במצב רגיל, המוח של בני אדם נמצא ב"ניוטרל". הוא קולט ומסנן את הדברים החשובים לאותו אדם. גם אם תקשיב למוסיקה רצינית באוזניות ברחוב ותחזור על המילים בקול, הוא עדיין יסרוק ו"יקלוט" את הרמזור כדי שתעבור בביטחה. נסו לחשוב עכשיו על ראיון עבודה: זה שאתה מכיר את החומר מקצועית מתוך שינה, וזה שיש לך מחיר נוח כפרילאנסר זה עדיין לא נותן לך יתרון מובהק על פני אחרים. מה שיכול בהחלט לעזור לסגור את העיסקה לטובתך גם אם המחיר שלך יותר גבוה מהמתחרים הוא מה שתשדר! אם תשדר בטחון שאתה יכול לעשות את הפרויקט, אתה יכול לענות לצרכים, שאתה איתם לאורך כל הדרך – המראיינים יקלטו את זה, גם אם לא ישימו לב לכך במודע. זו התחושה שאתה יוצר אצלם עם אותו שידור.

לסיכום: בדרך למעלה יהיו רבים שיגררו אותך למטה, ולא מדובר רק על אנשים, לא מדובר רק על קנאה, על חששות – אלא במיוחד הפחדים שגורמים להיתקע. לפני שנתיים בערך חתמתי הסכם בנק שעות עם בחור בשם דוראל ישי, בחור צעיר שיש לו חברה מצליחה, והרבה זמן חשבתי "איך הוא מצליח ככה ומדוע אני לא?" אבל השארתי את השאלה פתוחה והסתפקתי בהכנסה לא ממש גבוהה. עכשיו הדברים שונים, תודות לאותן תחושות פנימיות שיש בי ושמובילות אותי ושאני מאמין שיש גם באחרים בצורה כזו או אחרת.

רעש וריכוז

הנה בעיה שקיימת כמעט בכל מקום בארץ ובעולם הקשורה למאה הנוכחית: רעש, מכל מקום, מכל כיוון – כביש סמוך, ציפורים, צרצרים, שכנים שצועקים אחד על השנים או ששמים מוסיקה בקולי קולות, חבורת ערסים שמגיעים עם מוסיקה בפול ווליום באמצע הלילה, צלצולים מהבית ספר ממול, משאיות וכלי עבודה שעובדים בבניין לא רחוק.

בקיצור, השקט המיוחל שאנחנו כה זקוקים לו על מנת לעשות עבודה או משהו שאנחנו רוצים – לא קיים ואם חשבתם לעבור דירה ובכך לפתור את הבעיה – הפתרון לא כל כך יעזור כי גם שם יש רעשים, רעשים שונים אך עדיין רעשים.

איך זה  שישנם אנשים שאותם רעשים כל כך מחרפנים אותם ואילו אחרים יכולים להתרכז מעולה גם באמצע פס יצור רועש במפעל?

הבה נקפוץ שניה לעולם הטכנולוגי, למיקרופונים. תחום המיקרופונים ברובו נחלק ל-2: Cardioid (נקרא גם UniDirectional) שקולט את הצלילים רק מקדימה (ולכן הוא מעולה להקלטת דיבור או שירה) ו-Omnidirectional שקולט את כל הסביבה באופן שווה. יש כמובן עוד סוגים, לא ניכנס אליהם.

כשאנחנו רוצים להתרכז במשהו, אנחנו בעצם רוצים להתרכז במשהו אחד: במחשבה, אולי בקול של אותו אדם בצידו השני של הטלפון, באדם שמולנו, במשהו שאנחנו רוצים להטות אליו תשומת לב. שאר הצלילים והרעשים לא מעניינים אותנו, אבל מה לעשות – אצל רבים שאר הצלילים כשנכנסים לאוזננו גורמים להפרעות, לעצבים, לחוסר תשומת לב ובקיצור ליציאה מאותו איזון של הקשבה/דו שיח, מה שמוביל לעצבים ותסכול.

אז איך ניתן לפתור זאת?

לאנשים שהרעש מפריע להם, הבעיה המרכזית היא חוסר ריכוז, קליטה של כל הרעשים הסובבים אותנו, גם כשאותם צלילים לא רק שלא עוזרים לנו, אלא מעצבנים אותנו. הבעיה המרכזית אצל אותו אדם זה חוסר ריכוז מתמשך, כלומר כשאותו אדם מנסה להתרכז ב-X, כל ציפור שעוברת, כל רכב שעובר, כל מיני דיבורים וצעקות קרובים – שוברים מיד את הריכוז, ומשאירים אותנו עצבניים ומתוסכלים.

בשביל לבנות התעלמות משאר הרעשים, אנחנו צריכים להתמקד במשהו אחד שמעניין אותנו ולהתמקד עליו כמו לייזר. אנחנו צריכים לאמן את המוח שלנו להקשיב רק ל-X ולהתעלם מכל השאר. קל מאוד לכתוב את זה, קשה מאוד לעשות זאת אחרי שנים של קושי בריכוז, ולכן בדרך כלל מומלץ בשלבים הראשונים להשתמש באוזניות אקטיביות. אלו אוזניות הכוללות סוללות וזוג מיקרופונים קטנים עם מחשב קטן בתוך האוזניות. המחשב מקשיב מצד אחז למוסיקה שיוצאת מהאוזניות ומצד שני הוא מקשיב לרעשים שנמצאים בצידם החיצוני של האוזניות, ובכך הוא בעצם מבטל את הרעשים ומשאיר רק את הצליל שיוצא מהאוזניות. ניתן לכוון את עוצמת הביטול ממצד שיכנסו רעשי רקע חזקים (טוב למצב שיוצאים החוצה ושומעים אוטובוס שמתקרב) ועד דממה מוחלטת שחוץ מהמוסיקה ששומעים באוזניות – לא שומעים מאומה. כך אפשר בעצם "לאמן" את המוח איך להתעלם משאר רעשים לא רצויים.

אפשר גם להשתמש באוזניות רגילות, בין באוזניות שיושבות על האוזניים (on ear) או אוזניות שנכנסות לתוך האוזניים (in ear) רגילות. כאן האימון הוא "להחזיק חזק" במקור המוסיקה ולא להתפתות להקשיב לרעשים שבחוץ. כמה שיותר מתרכזים במוסיקה, הרעשים האחרים "יעלמו", המוח לא יתייחס אליהם ואתם תקבלו את הריכוז שלכם.

ככל שמשתמשים בשיטה, המוח שלנו לומד יותר ויותר איך להפריד בין רעשים תפלים ומקור צליל מסויים שאליו אנחנו רוצים להקשיב. זה לא אימון קצר, אבל אפשר לעשות זאת כל יום למספר דקות ולהשיג כבר אחרי תקופה קצרה את מה שאנחנו רוצים. אני יכול לאמר זאת מנסיון: ברגעים אלו יש פה משאית בטון, עובדים צועקים ומשאית זבל שמרוקנת את הזבל מכמה פחים והכל מתחת לבית שלי. זה לא מפריע לי לכתוב את הפוסט הזה בצורה רציפה: אני מתרכז במחשבות על הפוסט, מה לכתוב, מה מגיע קודם ומה מגיע אחר כך ואני מתעלם מהרעשים החיצוניים.

בעיות קשב וריכוז לא נפתרות בכך שמחליפים בית או סביבה. בכל מקום שנהיה, אם יש לנו את הבעיה, אנחנו נקלוט רעשים אחרים. מקומות כמו חוף ים או מדבר יכולים להרגיע, אבל בחוף כמו שאנחנו יודעים – תמיד נמצאים אנשים, מטקות, צעקות, מוסיקה (להקשיב למוסיקה באוזניות? מה פתאום! שכולם ישמעו!) כך שגם מקומות שאנחנו בטוחים שיתנו לנו את אותה תחושת הרגעה – יכולים לאכזב. הפתרון הוא לבנות את ההקשבה באופן פנימי ולא להיתלות בסביבות שקטות פוטנציאליות.

כמובן שגם בתחום כזה ישנם שרלטנים שישמחו להציע לכם שיטות קסם, באתרים כמו CCHR שמתיימרים לטפל "ללא ריטלין" – רק שהם כמובן לא מציינים באתר שהם סיינטולוגים, ושהדבר האחרון שמומלץ לכל אחד – זה להתקרב לסיינטולוגיה. יש כמובן טיפולים בכדורים ואין לי שום דבר נגד טיפול בכדורים, אבל לפני שרצים לכדורים, תנסו את השיטה הזו. היא לא עולה כמעט כלום (אלא אם אתם רוצים לרכוש אוזניות מבטלות רעשים – יש פה רשימה ב-ZAP) ומצריכה אימון יומי קצר. אין, למיטב ידיעתי, Side effect שלילי לאותו אימון כך שאפשר לנסות למסך כמה שבועות ואם זה לא עוזר, לפנות למישהו מקצועי (ושוב, לא ל-CCHR).

 

פחדים

כבני אדם, לכולנו יש רגשות. פחד הוא עוד רגש. פחד, במהותו המקורית נועד להגן עלינו, ספציפית – פחד מההשלכות על מעשים שנעשה, כמו השכנים הצעירים בדירה סמוכה שמחליטים ב-12 וחצי בלילה להפעיל מוסיקה בקולי קולות – הפחד הוא זה שגורם לנו לחפש פתרונות הגיוניים ולא לחפש כלי כהה כדי להתעלל פיזית באותם דיירים בדירה הסמוכה. אפשר להשוות את כמות הפחדים לשוקולד. אפשר לאכול חפיסת שוקולד וזה נורמלי לחלוטין, אבל אם תאכל קופסת חפיסות שוקולד – ההשמנה, כאבי השיניים וביקור אצל רופא השיניים, כמו גם צרות אחרות – יגיעו גם יגיעו.

אבל פחד הוא לא רק להגן עלינו, במקרים רבים הפחד מופעל – כדי לא "לשבור" מצב שיגרה. אדם שרוצה למצוא עבודה אחרת או להפוך לעצמאי, סביר להניח שיהיו לו פחדים מסויימים כמו:

  • להיות זמן רב ללא פרנסה
  • להיות במתח בציפיה לתשובות האם הוא התקבל למשרה זו או אחרת
  • ועוד…

אותו דבר מתרחש גם בנושאים אחרים כמו זוגיות, מגורים וכו'.

הנה דוגמא שאפשר לראות בברים רבים ברחבי העיר: יושבת לה בחורה בבר, משוחחת ומצחקקת לה עם חברה. תשאלו כל בחורה, והיא תאמר לכם שיש סיכוי קרוב ל-100% שגבר אחד או יותר ינסה לגשת ולהתחיל איתה, וכאן יש הבדל בין הבחורים השונים בבר. יש כאלו עם בטחון עצמי שיבואו, יפצחו בשיחה ואם הבחורה תאמר להם "לא מעוניינת להכיר", "אני תפוסה" ושלל סיבות אחרות לא להיות עם אותו בחור – לא ממש פוחדים מהסיטואציה. מקסימום – עוד אחת שאומרת להם "לא". מצד שני יהיו לא מעט בחורים שפשוט יפחדו לגשת ולפצוח בשיחה עם הבחורה – בגלל החשש לקבל תשובה שלילית.

אבל יש מקרים אחרים, בהם הפחד הוא לא פחות ממצודה חזקה ש"כולאת" את אותו אדם לבל חס ושלום יחשוב על שינוי מהותי בחייו. אם הוא ינסה לחשוב, מוחו יעלה שלל תירוצים ו"סרטים" בהם החלטה זו או אחרת להתקדם או לשנות דברים – סופה יהיה כשלון מר וכואב.

האם ואיך ניתן לפרק את אותם פחדים?

יהיה הבחור אשר יהיה, השלב הראשון והחשוב ביותר זו ההבנה וההפנמה – שהפחדים של אותו אדם "חונקים" לו כל אפשרות להתקדם ולשנות דברים לטובה. פחדים של שנים ארוכות רק מחזקים כחומה בצורה את האי רצון לבצע שינויים והתקדמות. רק כאשר אותו אדם מוכן לקבל זאת ומוכן "להיפתח" לדרך לתקן זאת – ניתן להתחיל לחשוב כיצד לטפל בבעיה זו. בלי זה – לא חשוב מי המטפל ובאיזו דרך – לא תהיה כל התקדמות. הפחדים תמיד ינצחו.

יש צורך להפוך את אותו פחד – לדחף. להפוך את היוצרות.

לשם כך, יש צורך ב"חזרה אחורה בזמן". למצוא בעצם מה גרם לאותו אדם להרגיש פחות-ערך, לא שווה, חסר סיכוי, וכו'. לא לחפש אשמים אלא להכיר בסטטוס שהיה בעבר שכתוצאה מכך המצב הוא אותו מצב שכיום הוא נמצא בו. (דוגמאות: הוא לא קיבל פידבק חיובי, אנשים לא סמכו עליו, אנשים לא רצו לתת לו צ'אנס, הסביבה שידרה לו שהוא "לוזר" וכו'). בשלב כזה סיוע בדמיון של אותו אדם ובדמיון מודרך יכול לסייע לאותו אדם להבין שבמקרים רבים הדברים לא היו באשמתו, כי אחרי הכל אנחנו מושפעים מהסביבה ומהחברה. סיוע באותו דמיון מודרך לדמיין את המצב ההפוך – יכול לסייע לאותו אדם להבין שאפשר גם אחרת, וכל אותם "סרטים" שרצים במוחו – הם אשליות שנועדו להפחיד ותו לא. בסופו של יום, שינוי או התקדמות אינם בקשה "ללכת באוויר". אם בחורה אומרת לך "לא", לא אומר שגם בחורה אחרת תאמר לך "לא" ואם אתה מחפש עבודה אחרת או דירה אחרת – לא חייבים להיכנס למצב של "אין ברירה" – יש ברירה, וכל מה שצריך זה סבלנות. ככל שאותו אדם מבין יותר ומפנים יותר שהפחדים שלו הם הם החסמים להתקדמות והמציאות לא ממש חופפת לאותם "סרטים", כך אותו אדם יפחד פחות להתקדם ולעשות שינויים.

לא מעט אנשים בטוחים שלא ניתן לשנות אנשים. זו, לעניות דעתי, טעות. אדם יעשה שינויים בהתנהגותו אם הוא יבין שהוא מרוויח מזה. אם לאדם אין טאקט כלל וכלל, הוא ילמד בסופו של דבר בצורה זו או אחרת שאנשים מעדיפים להתרחק ממנו ואולי הוא ישנה זאת, כך שכן – אנשים יכולים להשתנות.

סביר להניח שחלק מהקוראים יתהה – לאן כדאי ללכת לטפל באותם פחדים. על כך – בפוסט הבא.

שלושה חברים

תכירו את יאיר (דמות מומצאת). יאיר עובד באחת מחברות ההיי-טק במדינה. הוא עובד כבר שנים באותה משרה, רוב הזמן על אותם פרויקטים.

יאיר תמיד הרגיש שהוא מסוגל ליותר. הוא מרגיש זמן רב שהוא יכול להיות ראש הצוות, הוא יכול לנהל את כל המחלקה שלו ובוודאי להתחמק מטעויות שהבוס שלו טעה על ימין ועל שמאל בעבר.

אבל יאיר פוחד. הוא פוחד להתבלט ואולי לחטוף על הראש, הוא פוחד לקבל את ה"לא" מכל מיני חברות חיצוניות שמחפשות מנהלים כאלו ואחרים. הוא לא רק פוחד, הוא בטוח שהוא יקבל תשובה שלילית (או שלא יקבל תשובה כלל, כנהוג בלא מעט מקומות בארצנו) כי אין לו תארי ניהול, או הסמכות של ניהול, שלא לדבר על כך שאין לו שום נסיון, והוא לחלוטין בטוח שאף אחד לא יתן לו שום צ'אנס.

אז יאיר מתייאש. הוא כל כך מתייאש שהוא אפילו לא מנסה להתעניין, לשלוח קו"ח, לשוחח עם אנשים שאולי יתנו עליו כמה מילים טובות כהמלצות.

יאיר ממשיך לעבוד באותה משרה, יום יום, באותו משרד ובאותה פינה. אנשים עוזבים את הצוות, מגיעים חדשים – ויאיר נשאר בדיוק באותו מקום.

פחד. יאוש. הרגל.

יאיר, כפי שתיארתי בהתחלה, היא דמות מומצאת, אבל יש המון "יאיר" כאלו. למען האמת – רוב האנשים כך:

  • חלק מהאנשים גרים בדירות רעועות או דירות קטנות שכבר לא מתאימות – ופוחדים לעזוב ולמצוא דירה אחרת
  • חלק מהאנשים נמצא בזוגיות גרועה ופוחדים "לשבור את החבילה"
  • חלק מהאנשים נמצאים באיזו עבודה וקשה להם להתקדם או שהם פוחדים להתקדם, אולי למצוא מקום אחר, אולי לעבוד כעצמאי וכו'
  • וישנן סיטואציות רבות נוספות.

לכל אחד ואחת מאיתנו יש רגש פנימי שלפעמים "אומר" ולפעמים "משדר" תחושה כלשהי. הנה כמה דוגמאות:

  • לא לסמוך על אדם זה, משהו לא מרגיש לי נכון בבחור הזה, לא להאמין לאדם זה
  • מגיע לי יותר מבחינת משכורת, משרה, אחריות
  • מקום המגורים הזה לא מתאים לי
  • ועוד שלל הרגשות.

יש כאלו שיודעים לזהות את ההרגשה – ומקשיבים, ויש כאלו שמתעלמים לחלוטין ומבחינת אותה הרגשה אינה קיימת. אדם מרגיש "אל תקשיב ל-X" ובכל זאת הוא מקשיב ל-X, הוא עושה דברים מסויימים ואז הכל נופל, ולפתע אותה הרגשה מקשיבה כמו אגרוף בבטן: הרגשתי לא לעשות X, לא הקשבתי, אכלתי אותה. אותה הרגשה ברוב המקרים הרבה יותר חזקה בצורה השלילית מאשר בצורה החיובית.

קל לנו להתעלם מכל מיני הרגשות שמנסות "לדחוף" אותנו לשנות דברים – להחליף עבודה, דירה, לתקן זוגיות או לפרק אותה ועוד. מדוע קל לנו להתעלם? כי לשנות דברים זה לצאת מהדברים שהתרגלנו אליהם, וככל שאנחנו חושבים על אותם שינויים, אצל אנשים רבים צץ אותו משהו מכריע.

הפחד.

פחד הוא כמו עשב. הוא גדל וגדל, גם למקומות שאין בהם שום הגיון, וככל שאנחנו לא מטפלים בפחד ואנחנו כן חושבים על שינוי, אנחנו מתייאשים יותר וכתוצאה מכך אנחנו חוזרים לאותם הרגלים, לאותם דברים שיש עכשיו, לאותה הדחקה של לא לבצע שינוי, לא להתפתח, ובקיצור – הכל, רק לא לשנות. מפחיד שם בחוץ!

וכאן נמצא ההבדל הענק בין אלו שנמצאים "עם מרפקים", אלו שיודעים לדחוף את עצמם, לשחות נגד הזרם, לקחת צ'אנס – גם אם יש סיכוי גדול לקבל תשובה שלילית – לבין כל האחרים. אלו שמעיזים – מרוויחים. אלו שלא מעיזים אולי ירוויחו, אבל הרבה יותר מאוחר, ובמשורה.

ישנם הרבה אנשים שמאמינים בדברים כמו מזל, גורל ועוד. אני לא מאמין בדברים האלו.

מדוע? לא מהסיבה של "אני שולט בהכל" (אתה לא. תנסה לחצות כביש סואן שמכוניות נוסעות במהירות 120 קמ"ש ותראה כמה "אתה שולט בהכל"), אלא מהסיבה שתמיד יש הזדמנויות. תיאורתית, ברגע זה אתה יכול להתפטר, לעזוב את הדירה, לזרוק את בת הזוג, להיכנס לחובות בשוק האפור ושלל דברים אחרים. יהיה לכך כמובן מחיר – אבל ההזדמנויות האלו קיימות ועומדות לך מתי שתרצה.

כמו שאפשר לעשות את הדברים הדי הרסניים שתיארתי לעיל, אפשר לעשות דברים חיוביים, כמו לחפש דירה, למצוא זוגיות, למצוא מקום עבודה אחר וכו'. הדגש הוא על "אפשר", אבל בוא נודה בכך – רוב האנשים, אם לא ידחפו אותם לעשות שינוי (אתה מפוטר, בעל הבית רוצה את הדירה, לחברה שלך נמאס ממך) – הם לא יעשו.

בגלל הפחד. הפחד תמיד היה, הווה ויהיה – משתק.

איך מתגברים על הפחדים הללו? יש כאלו שילכו לפסיכולוגים, יש כאלו שילכו ליועצים אחרים, מנטורים, מיסטיקניים, Whatever. מפגישות כאלו 2 דברים הם בטוחים:

  • אתה תשלם על הפגישה
  • יש 100% סיכוי שזה לא יעבוד – אם אתה לא תעבוד על הפחדים בשיתוף אותו מטפל.

איך שוברים בעצם את הפחדים? על כך – בפוסט הבא שזמין כאן.