תחושות פנימיות וגדילה

תרשו לי לספר לכם משהו שקשור לגאווה עצמית. יש לי מעין "מתנה", מעין יכולת מובנית כזו בתוכי, לשבת עם מישהו ותוך שניות ספורות להבין מה הבעיה המרכזית שיש לו, ואיך ניתן לעזור לו, לכוון אותו. כל מי שמכיר אותי, יודע שאני נון קונפרמיסטי ולכן החלטתי בכל מיני סיטואציות לבחון את היכולת הזו. אחת הפעמים הראשונות שהחלטתי לנסות את היכולת היתה בטרמפ עם מנהלת מחלקה בחברת אינטגרציה גדולה וידועה. זה התחיל בשיחת נימוסין קלילה ונגמר בזה שכשירדתי מהאוטו, היא החליטה לשלוח קורות חיים לכיוון משרה יותר בכירה בחברה אחרת. התחושה הפנימית מהשניה הראשונה שראיתי אותה – שהיא בתפקיד הזה יותר מדי זמן והיא מתעכבת באותו-מקום עבודה במקום לטפס בסולם המשרות, והיא יכולה ומסוגלת להרבה יותר, וזה מה ש"נתתי לה בראש". כיום, אגב, היא משנה למנכ"ל בחברה ידועה.

במקרה אחר הגעתי לראיון לביצוע פרויקט מסוים קטן. התחושה הפנימית שלי אמרה: הבחור מוכשר, אבל פוחד פחד מוות להתקדם. בסוף הראיון החלטתי להציע לבחור ש"נשחק משחק". שיעביר לי בבקשה פה ועכשיו מחשבון הבנק הפרטי שלו 600 שקל תמורת משהו אישי שאני רוצה לאמר לו. אם הדברים שאומר לו לא יהיו נכונים, אני מחזיר לו בהעברה 700 שקל. הוא היה קצת המום, אבל החליט "לזרום". הוא ביצע את ההעברה אבל עדיין שתק וטען שאיתו אישית הכל בסדר. אז אמרתי לו את המשפט שלא אוהבים לשמוע "אתה לא מכיר אותי והעברת לי 600 שקל בשביל 'הכל בסדר'. איך זה נשמע לך?", ואז אמרתי לו את התחושות שלי שהתבררו כנכונות מאוד. עוד שעה של שיחה והחלטנו בסוף שהוא ילך הביתה לחשוב על הדברים ואם הוא עדיין לא רוצה להקשיב לאותן תחושות ותובנות שמסרתי לו – שיודיע לי, ואחזיר לו את כספו. הבה נאמר שלא היה צורך בכך.

במשך החודשים האחרונים היו לי עוד כמה מקרים כאלו, ובכולם אותן תחושות פנימיות עזרו.

חוץ מאצל מישהו אחד.

אצלי. כמאמר הפתגם "הסנדלר הולך יחף".

אני יכול לגלות כיום שבמהלך השנים האחרונות ההכנסות מהעסק שלי לא היו ממש מרשימות. גרוע מכך, היו פשוט חודשים שהייתי נכנס לאתרי מע"מ ומס הכנסה על מנת להכניס נתוני מקדמות, ובמקרים מסויימים המקדמות היו פשוט אפס.

אם יש משהו שרודף אחרי פרילאנסר כשהוא במצב הכנסות נמוך – זה המשפטים שאחרים זורקים מבלי לשים לב, דוגמאות כמו:

  • רוב הפרילאנסרים נופלים
  • אתה תפשוט את הרגל
  • אין לך קשרים ענפים לקבל עבודות גדולות
  • אתה טוב מבחינה מקצועית, אבל לא ממש מבחינה עסקית
  • אתה חייב לקחת כל עבודה, גם אם הסכום מגוחך.
  • תוריד את הסכומים שאתה גובה, אחרת לא תקבל עבודות.
  • אתה באמת רוצה להסתבך עם רשויות המס כשלא יהיה לך כסף?
  • מה תעשה בחודשי החגים שאין עבודות ולא הרווחת מספיק בחודשים קודמים?
  • למה לך להכניס ראש בריא למיטה חולה?
  • ועוד ועוד ועוד. כמו שדים קטנים עם פטישונים שמכים בך ללא הרף.

הדבר הכי מתסכל שברוב המקרים לא רק שאנשים טועים, אלא שלא ניתן לעשות זאת. מה תעזור הורדת מחירים כשאין פניות אליך? (היו גם זמנים כאלו).

לא היו לי תשובות, ואני אדם ששונא להיות ללא תשובות ופתרונות.

ויום אחד ראיתי את הפרסומת הבאה. פרסומת תמימה של Fedex. הנה היא. זה קצר, 30 שניות:

גם אני רוצה One Million Orders! וה-"We Don't Bake" זו בדיוק התחושה ש"אני לא יכול לתת להם, זה מפחיד, אולי הם לא ירצו? אולי אני לא מתאים"?

עוד משהו ביוטיוב שראיתי זה בחור מאפר אחד בשם Jeffree Star שממצב של עוני מוחלט הגיע למצב שיש לו חברה לאיפור שמוכרת בכל רשת גדולה בארה"ב, והבחור גם הוציא כמה קליפים שמראים את העושר שלו: רולס רויס, למבורגיני, ובית גדול (עם מספר מכונות Arcade, גם אני רוצה!) ו-ורוד. בנוסף יש לבחור אוסף מרשים של מוצרי אופנה נדירים ויקרים בטירוף, כולל כספת תואמת, שומרי ראש ושאר בלינג בלינג נוספים.

זה התחיל לכאוב לי. למה? מדוע כשרציתי בעבר לרכוש ציוד ורציתי להגדיל את מסגרת האשראי – הבחורה בבנק עיקמה פרצוף, אבל אחד כמו ג'פרי עם ג'ורה ענקית יכול לרכוש לו תיק ב-10,000$ בלי להניד עפעף?

ואז נזכרתי – יש לי תחושות פנימיות מאוד מפותחות שיכולות לעזור לאחרים. אולי אנסה להשתמש בתחושות הפנימיות שלי לתועלתי לשם שינוי?

לא אלאה אתכם ביותר מדי פרטים ואסכם את התחושות כך: שידור החוצה.

אסביר: המוח שלנו מסנן המון דברים החוצה כלא רלוונטיים. בואו ניקח דוגמא מהחיים: נסו להיזכר בבחורה האחרונה שראיתם ברחוב (שאינה בת זוגתכם), ותנסו לזכור את צבע התיק שלה. סביר להניח שלא תזכרו. לעומת זאת, אם היתה עוברת ברחוב בחורה בגובה 180 עם שמלה אדומה קצרה ושיער ארוך, הייתם בהחלט זוכרים אותה. אותו דבר כשאנחנו "משדרים החוצה" רגשות. כשאנחנו מדוכאים ויוצאים כך לרחוב וחברים/עמיתים רואים אותנו, אנחנו "משדרים" את זה גם מבלי לשים לב וחברים "יקלטו" את זה ויתייחסו בהתאם (התעלמות או אם יש להם אכפתיות, ישאלו אתכם מדוע אתם מדוכאים).

מה יהיה אם נשתמש בכלי הזה, ה"שידור החוצה"?

במצב רגיל, המוח של בני אדם נמצא ב"ניוטרל". הוא קולט ומסנן את הדברים החשובים לאותו אדם. גם אם תקשיב למוסיקה רצינית באוזניות ברחוב ותחזור על המילים בקול, הוא עדיין יסרוק ו"יקלוט" את הרמזור כדי שתעבור בביטחה. נסו לחשוב עכשיו על ראיון עבודה: זה שאתה מכיר את החומר מקצועית מתוך שינה, וזה שיש לך מחיר נוח כפרילאנסר זה עדיין לא נותן לך יתרון מובהק על פני אחרים. מה שיכול בהחלט לעזור לסגור את העיסקה לטובתך גם אם המחיר שלך יותר גבוה מהמתחרים הוא מה שתשדר! אם תשדר בטחון שאתה יכול לעשות את הפרויקט, אתה יכול לענות לצרכים, שאתה איתם לאורך כל הדרך – המראיינים יקלטו את זה, גם אם לא ישימו לב לכך במודע. זו התחושה שאתה יוצר אצלם עם אותו שידור.

לסיכום: בדרך למעלה יהיו רבים שיגררו אותך למטה, ולא מדובר רק על אנשים, לא מדובר רק על קנאה, על חששות – אלא במיוחד הפחדים שגורמים להיתקע. לפני שנתיים בערך חתמתי הסכם בנק שעות עם בחור בשם דוראל ישי, בחור צעיר שיש לו חברה מצליחה, והרבה זמן חשבתי "איך הוא מצליח ככה ומדוע אני לא?" אבל השארתי את השאלה פתוחה והסתפקתי בהכנסה לא ממש גבוהה. עכשיו הדברים שונים, תודות לאותן תחושות פנימיות שיש בי ושמובילות אותי ושאני מאמין שיש גם באחרים בצורה כזו או אחרת.